סוד כל הדתות הוא המסתורין, הרוחניות, המיסטיקה, הספיריטוּאליוּת, ההתקדשות והחניכה הרוחנית לקראת מה שהוא מֵעֵבר לצורה, מֵעֵבר לשם ולתואר דרך הצורות, הכלים והשפות. אם הסוד הוא כעלמה יפה היושבת בהיכל וקוראת אל האהוב שנשמתו יוצאת אל הסוד, שהוא טעם החיים בעולם הזה, כי אז צעיפי העלמה הזאת הן כל הצורות כולן, כל השפות כולן, כל השמות, כל התארים. הסוד העמוק מכולם הוא אינסופיות האל, אחדותו, ייחודו, המקום שבו הרִיק והיש אחוּזים. צעיפי ההכרה והתודעה עוטפים בו-בזמן את הסוד, מכסים עליו ומובילים אליו.
כאלה הן הדתות כולן – צעיפיהם של סודות האל.
ואם ההיכל יושב בלב מערכת היכלות קונצנטריים כעין פרי העטוף בקליפות, כי אז הסובבים מסביב להיכל הפנימי ביותר, הקרובים לצעיף האחרון של האשליה של הצורות השונות, אינם אלא אנשי הסוד של כל הדתות. לעיתים קרובות נמצא שאנשי הסוד מכל הדתות קרובים זה לזה בהלך רוחם, יותר משבני אותה דת הנודדים סביב היכלות חיצוניים יותר.
"הבה נחזור לטירה שלנו ולהיכליה הרבים. אל לכן לראות בעיני רוחכן שורה של חדרים הסמוכים זה לזה. התבוננו במרכז, שהוא מקום משכנו של המלך, ודמיינו שהליבה כמוה כלב הדקל, שכן כדי להגיע לפרי, לחלק הטעים, יש להסיר ממנו את כל הקליפות שמקיפות אותו מכל צד. כך גם במקרה שלנו, כל החדרים מאורגנים סביב סביב ומעל לכולם נמצא החדר המרכזי".
מתוך הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
הצורות שהן השפה הן בו זמנית מובילים ובו זמנית כפיגומים שלאחר שהבניין הוקם, או לאחר שההיכל התגלה, הם צריכים לדעת ולתפוס את יחסיות מקומם. אין הצורות צריכות להיות החומות המפרידות בין דת לדת אחרת. הצורות צריכות לקרב בין דת לדת ולא להרחיק.
אם בַּמשל של הבעל שם טוב הבן הולך אל האב ורק בהגיעו ובהסבו את ראשו לאחור הוא מגלה שהחומות היו אשליות ואחיזת עיניים, כי אז עלינו להבין זאת לא רק על ציר הליכת הלב אל האלוהים, אלא גם על הציר האופקי של הליכת אדם לאדם, הליכת דת לדת, בלי לחשוש מטמיעה, מאיבוד זהות, מאיבוד צורה או מסינקרטיזם, כי העומק הדתי והמיסטי יכול להכיל אף הוא את קבלת שינוי הצורה. הכלה ולא רק סובלנות, אלא קבלה במשמעות דיאלוגית וזאת בהליכת כולנו אל האל.
הקדושה תרזה מאווילה, אינני יכולה לקרוא אותך בלי לחשוב על כך שהיו לך אבא וסבא וסבא רבא, אמא ואם גדולה וסבתא רַבּתַא. אינני יכולה שלא לזכור שהם היו יהודים אנוסים. אינני יכולה לשכוח את עוצמתו של ידע העוֹבר תנאי הדחקה, חווה איום ירידה למחתרת ומועבר יותר ויותר על דרך הסוד. ואינני יכולה לשכוח שאווילה היא עיר קסומה של חומות וטירות, עיר שבה התגורר רבי משה דה לאון, המרכזי בחיבור ספר הזוהר. אותו ספר המספר לנו על ההיכל שבתוכו העלמה.
אילו הייתי בּוֹרחֶס הייתי יכולה לשאול: אולי רבי משה דה לאון חלם אותך במאה השלוש עשרה?
אני חוששת יקירתי שחלק מהשומעים את דברַי תעבור טינה בלבם, יען כי אני כביכול מנסה לייהד אותך שוב. אבל אַת עצמך לא תנטרי לי טינה על כך.
הסוד הוא של כולם, ודווקא את – בת למשפחה שסבלה מהחומות בין דת לדת עד כדי אכזריות – המשכת לסבול גם תוך כדי יצירתך.
לא בִּכדִי יקירתי שבת והדגשת שאת בורה, חוששת היית שייחסו לך ידע אחר, ואכן רודפייך היטיבו להבחין במוזיקה נוספת ממעמקים המגדירה את השינוי ואת המקוריות של דברייך.
האם אפשר להעלות על הדעת שיהודֵי אווילה לא מסרו מפה לאוזן את הדפים הזוהרים שחוברו בעירם ושראשית הפצתם בה? האם ייתכן שלא היו נפעמים מסיפור העלמה היפה היושבת בהיכל?
תרזה אחותי, ביודעי את עוצמתו של נהר הזיכרון ואת כוחה של זהות נצורה, ביודעי את כוחה של העברה בין-דורית ובזוכרי שדווקא נשים הן אלה שבתרבות אנוסית היו נושאות הידע ומעבירותיו, איני יכולה שלא לחשוב על האופן המופלא שבו הטירות החיצוניות של אווילה, החומות הרודפניות של בני הקהילה הנוצרית, שהיו צרות מלהכיל עוד את אחיהם היהודים, דחפו אותך עצמך בסופו של דבר אל הטירה הפנימית.
ושוב אני שומעת רחש בקהל: מדוע לייהד את תרזה מאווילה? ושוב אני רוצה לשאול: מדוע לְנַצֵר את הסבים והסבתות של תרזה מאווילה?
מותר לנו היום במאה ה-21 לחשוב מחדש על תרזה מאווילה כמייצגת של זהות כפולה, יהודית-נוצרית, בלא לחשוש ממשפטם של יהודים או של נוצרים.
היא בעומק הסוד, ולכן היא של כולם, גם של ברהמינים ומתרגלי זן.
היא בעומק הסוד, אך מותר להתחקות במישור הפסיכולוגי-דתי על האופן שבו רדיפות אכזריות של בני עמה השאירו אותה כחוטר, כענף האחרון המתחדש מעץ זית כרות, בחינת : "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יִפְרֶה", אותו פסוק מקראי משיחי המשמש אחר כך את הנצרות בתיאורה את ישוע, את המשיח שהוא עבד השם.
הנה אפוא שלוש מחשבות על התכנים הזוהריים היהודיים בעליל שהפכו לליבה של הזהות הנצורה של תרזה הקדושה, ושם, בתוך הנקודה הפנימית של ליבה הקודח – במודע או שלא במודע – אין זה משנה כלל, הותכו התכנים הקדומים לצורות.
התכנים של הדת הנרדפת קרסו והפכו לסטרוּקטוּרוֹת ריקות, למסגרות ריקות, לצורות, והתמלאו מחדש בתמונה של הנצרות כפי שהבינה אותה וחוותה אותה תרזה הקדושה מאווילה.
תרזה, אם את כותבת: "אנו שעוֹטוֹת על עצמנו את הלבוש הדתי מרצוננו", הרי שאי אז אבותייך פשטו שלא מרצונם את לבושם הדתי והחליפוהו.
בכך אין כדי למעט בחזונותיה. בכך יש רק להציג באופן עקרוני את תרומתם של המַארַנוֹס, אנוסי ספרד, כבני תרבות כפולה, כבעלי זהות כפולה, כמאיצים קדימה באופן טרנספורמטיבי את חזון הסוד של הדתות כולן.
עתה, יקרה שלי, בהליכתנו אל ההיכלוֹת אספר שוב באוזנייך מה שאולי אולי סיפרה הסבתא רבתא שלך לסבתך.
על פי ספרות הסוד הקדומה של היהדות, האל יושב בהיכל השביעי מתוך שבעה היכלות. על פי ספר יצירה, המבנה הארכיטקטוני של ההיכלות הוא קונצנטרי. הם כשבעה עיגולים והיכל קודש מכַוֵון באמצע. ההיכלות אינם מערכת לינארית של חדרים, בדיוק כפי שאת כותבת. במרכז ההיכלות כולם סולם, או עמוד אמצעי שבאמצעותו עולים ויורדים.
שומרים רעים מגרשים את המעפיל בהיכלות ומבקשים לדחות אותו במהלך הטיפוס וההליכה שלו אל ההיכל השביעי, ובפרט קשה הדבר בתחום המעבר של ההיכל השישי, שם עלולים לגזור במגזרות של ברזל את המבקש להיכנס. אני חושבת על האקט האכזרי הזה של כריתת הראש בפתח ההיכל השישי ועל כאב הראש הקשה שלך כמי שלא בטובתה – בין שבמודעות ובין שלא במודעות – עומדת בסף בין שני עולמות ולא רק בסף בין היכל להיכל.
ואם כך מספרים הסיפורים הקדומים של ההיכלוֹת ושל ספר יצירה, כי אז בין דפי הזוהר נולדה ספרות ההיכלות שוב, והפעם אנו שומעים על היכל האהבה, אנו שומעים על הנשמות המוגדרות כולן כבָנוֹת, בְּנות ירושלים, הן עולות לירושלים העליונה, להיכל הפנימי של האהבה, וזוכות בנשיקת האל.
התהליכים שעברו עלייך היו סוג של מאיץ חלקיקים לאחר דחיסה קיצונית וכיווץ ממדים. מה שנדחס בך ודרכך אחראי גם הוא בין היתר לתיאור של השומרים המגרשים מההיכל. באופן הפנימי שאלה מידותייך ומחשבותייך שלך המגרשות אותך, כך בדיוק עתידה היהדות להגיע מתוך תהליכים איטיים ולא דחוסים, ובמאה ה-18 המגיד מִמֶזריטש עתיד לומר שהמחשבה הזרה של האדם היא המגרשת אותו מן ההיכל, הוא אף ידגיש את ההיכל כנבנה מתפילה.
עכשיו, תרזה אחותי, אני צריכה לחזור למחשבה אחרת בסגנון של מה היה אילו. מה היה אילו היית נשארת יהודייה. האם הייתה פורצת ממך היצירה המופלאה הזאת? או שמא בהיותך אישה, מחשבותייך, חלומותייך, חזיונותייך – אף אם היו לך – היו נשארים כתשוקה ותורה שבעל פה, תשוקה שהיא תשורה שאיננה מוגשת בסופו של דבר לשום אדם ואינה מרעידה עולמות חיצוניים והופכת בהם כבתוך שלה.
אם הצער, הסבל והייסורים הם מאיץ חלקיקים הלוקח הלאה תורות עמוקות שנדחסו לגרעין ומוליד מהם עץ חדש שתול על פלגי מים, אז מהם התהליכים האיטיים שעדיין צריכות נשים יהודיות לעבור בתוך הדת היהודית כדי לקבל את מקומן כקדושות-מורות, שלא דרך הגדרות של רפורמיות קונסרבטיביות, אלא בדרך המלך של המסורת, הידע והתורה שבכתב. שהרי למוריה ולרביה של היהדות אין אפילו מוסד העשוי להכשיר בתוך דור את מי שהוּדר בדור הקודם.
ואולי אני טועה, שכן כמו שאת אולצת לגנוז חלק מחיבורייך, גם הרמח"ל, רבי משה חיי לוצאטו, קבר את כתביו, והיום הוא בדרך המלך של היהדות.
מתי ימוססו התהליכים החיצוניים בתוך היהדות את החומות בין גברים ובין נשים בדרך המלך של המסורת האורתודוקסית, בהבנה שקדוּשה והנחייה אינן שמורות רק למורים גברים?
אז אולי, תרזה, את שמחה בחלקך.
בפתח פרשת הזוהר סבא דמשפטים, עלמה עיוורת שמנקודת ראות היסטורית ניתן לראות בה גם הפנמה רוחנית מרצון של היהדות, הסינַגוֹגָה, את העמדה המושלכת עליה מקהילת הנצרות, הקהילה הרואה שהיא האֶקלֶזיָה. בסוף הפרשה העלמה הרואה יושבת בהיכל ומכוונת אליה את האוהב.
הזוהר, במהלך מתוחכם, מעמיד שתי קצוות של עלמה עיוורת ועלמה רואה שבה בעת אינן יהדות ונצרות, אלא ברובד גבוה יותר, עקרוני יותר, ברובד א-היסטורי.
העלמה הרואה והעלמה העיוורת הן שני מצבי תודעה. הן שני אופנים להיות ולהתייצב בתוך העולם על ידי פעולה ואי פעולה, על ידי חסימת הרשמים של העולם הזה ועל ידי פריצת קרן ההתגלות. אכן, העלמה חוטפת את האוהב, שהרי היא זו שקוראת לו, מפתה אותו ולוקחת אותו אליה.
החטיפות המתוקות האלה של האל – יש שבדרכן לעולם הן הופכות למחטפי העוול והכשל של בני אדם המזדהים עם הצורות ועם הלבושים ומאלצים את זולתם להיות כמוהם, או שאַל יהיו קיימים עוד בעולם.
אחותי תרזה, במאה השלוש-עשרה את נחלמְת, במאה החמש-עשרה אבותייך נחטפו, במאה השש-עשרה, התכנים שהתכווצו נצורים לגרעין פרחו בצורות חדשות והניבו עולם עצמאי שונה ומקורי שאינו כפוף לשום סמכות. עוצמתו שניצח את הצורות השונות.
דברים אלו נכתבו כאן, בקטמנדו, במקום שבו הסטוּפָּה העגולה מייצגת את קערתו הריקה של בודהה שאותה הפך כאשר סיים את שליחותו. ובמרכז ההיכל העגול גם כן עמוד המייצג את עץ החיים, אף פה ההיכל עגול ובליבו עץ, כמו אותו סולם הנעוץ בהיכל שעליו אמר רבי עקיבא שכל מי שיודע את סודו עולה ויורד מן ההיכל כרצונו.
שכן זהו הסוד: הוא האַקסיס מוּנדִי, עמוד התיכון המבריח את הקרשים הקוֹרסים של העולם ומזכיר להם שוב ושוב שהחומות הן אשליות, כך התפלל גם עבד אל-קאדר בחיבורו סוד הסודות, לכך שהאל יסיר ממנו את הרעלות שמנעו מעיניו מראות את מה שצריך להיעשות. הוא נדד על הריסות של טירות וארמונות חיצוניים של מלכי פרס וביקש להגיע אל בגדד העיר. מבנה השבע של המקום היה לו למבנה זמן והוא חשב על השנה השביעית. אף הוא עמד בין שני עולמות, בין פרס ובין בגדד. אף הוא מדבר כמו תרזה על השטן המתחזה לאל, על הצורך בהסתרת מגרעותיהם של בני אדם, והוא מדבר על ירושת הרחמים מהאל.
"הוא המהולַל בפי כול, כל השבח לו, הוא הרחמן! הוא הופך לנראה במה שהוא מסתיר מפניך. הוא מתגלה כאשר הוא מניח רעלות בינו לבינך. עובדת היותו מוכר מוחבאת בתוך עובדת היותו לא מוכר".
מתוך סוד הסודות מאת עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני
מי ייתן וברחמים וחסדים אלו, בפתיחוּת השווה של בני כל הדתות, הגזעים והמינים נקבל בטוב וברע, מתוך הדחקות ואף מתוך הייסורים, את שליחותנו כבני אדם, בהתקדשות וחניכה אל הסוד הנצחי. ובפראפרזה סוּפית נאמר: לעוף מעופים אינטלקטואליים ופילוסופיים זה דבר אחד, אבל להרגיש אהבה לכול ולכל בני הדתות זה דבר אחר לגמרי.
הוספת תגובה